חיוב האב במזונות בניו

הקדמה

נושא חיוב האב במזונות בנו הינו מן הנושאים הרחבים והעמוקים, ארוך מארץ מידה ורחב מני ים. רבות נכתב עליו, מראשוני הראשונים ועד לאחרוני האחרונים, וכן עסקו בו פוסקי זמננו ודייני ישראל בכל דור ודור.

אין בכוונתי במאמר זה להביע עמדה או לחדש חידושים. מטרתי היא לסקור את עיקרי הסוגיות שמהן נולדו המחלוקות, ולהציג את השיטות המרכזיות שנאמרו בדבר. זאת, למען ידע הקורא ויבין את יסודות הדברים, ובבואו לעיין בנושא לעומקו – יהא חיבור זה לו לעזר ולתועלת.

מקורות הדין של חיוב מזונות בגמרא

במסכת כתובות מובאים שני מקורות על חיוב האב למזונות בניו ובנותיו, ובשל חשיבות העניין נצטט את המקורות במלואם:

א. הגמ' בדף מט: אומרת: אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא, באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. איבעיא להו, הלכתא כוותיה, או אין הלכתא כוותיה, תא שמע [דלית הלכתא כוותיה אלא מימר אמרינן ליה ואולי יכלכלם ויזון אבל מיכף לא כייפינן-רש"י] כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו, יארוד ילדה ואבני מתא שדיא, כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו, כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא, עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה, ועורבא בעי בניה, והכתיב, לבני עורב אשר יקראו, לא קשיא, הא בחיורי, הא באוכמי. כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה, ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה, ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד, כפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי, ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה.

מבואר בגמ' שבאושא התקינו שאדם יזון את בניו ובנותיו הקטנים, אך להלכה לא נפסקה תקנה זו, והוכחה לכך הביאה הגמ' מכך שבמקום שהאב לא רצה לזון את בניו, לא כפו אותו לזון אותם, אלא רק הכריזו עליו שהוא אכזרי יותר מעורב שזן את בניו. אבל הסיקה הגמ' שאם האב אמיד כופין אותו לזון את בניו מדין צדקה.

ב. הגמ' בדף סה: אומרת: דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה, אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה, עד בן שש, כדרב אסי, דאמר רב אסי, קטן בן שש יוצא בעירוב אמו. ממאי, מדקתני, היתה מניקה, פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, מ"ט, לאו משום דבעי למיכל בהדה. ודלמא משום דחולה היא, אם כן, ליתני אם היתה חולה, מאי אם היתה מניקה. ודלמא הא קא משמע לן, דסתם מניקות חולות נינהו.

מבואר בגמ' שבקטני קטנים עד גיל שש האב חייב לזון אותם.

שיטת התוספות

התוס' הן בדף מט: (ד"ה כשהם קטנים) והן בדף סה: (ד"ה אבל זן) כתבו שעד גיל שש חייב האבא לזון את בניו, ואם לא זן כופים אותו, ומעל גיל שש האב לא חייב, ואם לא זן לא כופין אותו, אלא רק מכריזים עליו שהוא אכזר.

מבואר שלדעת התוספות האב חייב במזונות ילדיו בקטני קטנים (מתחת גיל שש) החיוב הוא מעיקר הדין ולכן כופים עליו, ובקטנים (מעל גיל שש) החיוב הוא מדין צדקה, ולכן אין כופים את האב לזון את בניו, אלא רק מכריזין עליו שהוא אכזר וכו'.

שיטת הר"ן

שיטת הר"ן (חידושי הר"ן דף מט:, ר"ן על הרי"ף דף כח: מדפי הרי"ף) היא, שקטני קטנים חייב האב לזון את בניו וכופים אותו על זה, ובקטנים מעל גיל שש כופים אותו בדברים.

אבל כ"ז דווקא כשהאב חייב לזון את אימם, אבל אם אין האב חייב לזון את אימם (כגון בנתגרשה), אין האב חייב לזון את בניו, וזאת מטעם שכל מזונות קטני קטנים הם חלק מחיוב האב לזון את אשתו, שהיות שקטני קטנים נגררים אחר האמא (כמו שמוכח בגמ' לגבי עירוב) לכן אינה יכולה להעמיד את עצמה שלא תזון אותם, ולכך האב חייב לזון את בניו בשביל שלא יחסר מזון לאמא, אך אם אין האב חייב לזון את אימם, אין לו גם חובה לזון את הילדים.

וסיים הר"ן שלא ראה לראשונים שאמרו כן.

גם ברש"י (כ"כ מהרשד"ם בשו"ת יו"ד קסו¹) נראה שמזונות קטני קטנים משום מזונות אימם נגעו בה, שפירש"י (דף סה: ד"ה יוצא בעירוב) ובתרה שדיוהו רבנן אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה, ומשמע כנ"ל, שאם אין חיוב לאב לזון את הבנים כגון שהתגרשה, שוב אין לו חיוב לזון את בניו.

והוכחה לדבר יש להביא מדברי הגמרא עצמה, שהביאה ראיה לדין שאדם חייב לזון את בניו, מדיני עירוב, ובדיני עירוב קטן נגרר אחרי אימו להיכן שהניחה עירוב, ומהסיבה שהוא אוכל איתה, לכן כל זמן שהאב חייב במזונות אשתו הוא חייב במזונות בנו.

אבל מכל מקום יהיה חייב לזונם מדין צדקה, כמבואר בדף סה: שבאב אמיד כופים משום צדקה.

שיטת הרשב"א

הרשב"א (שו"ת ח"ב שצא²) נשאל על קטן שיש לו נכסים ממקום אחר, ולכן האב אינו רוצה לזונו, האם יכולים לכפות את האב לזון את הקטן הזה או לא, שהרי אמרו שאדם חייב לזון את בניו עד גיל שש ולא חילקו שם בין קטן שיש לו נכסים ממקום אחר, לאין לו נכסים ממקום אחר, ולכך יהיה חייב האב לזונו.

וענה להם שהדין עם האב, מפני שכל מה שאמרו שחייב לזון את קטני קטנים זה רק במקום שאין להם, אבל במקום שיש להם, אין האב חייב לזונם.

משמע מדבריו שאין על האב חיוב עצמי לזון את ילדיו, גם כשאימם קיימת, וכל החיוב הוא רק מתי שאין להם ממה לזון, חייב הוא לזון אותו מדין צדקה.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (פי"ב מאישות הי"ד) כתב 'כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש' וכו'. ונחלקו הפוסקים בביאור כוונת הרמב"ם - י"א שהתכוון לומר שכמו שחייב במזונות אשתו, כך חייב במזונות ילדיו, כלומר שחיוב מזונות לילדים עד גיל שש הינו חיוב גמור, וי"א שכוונתו היא שמדין מזונות אימם נגעו בהם.

המגיה ר' יעקב כולי (הו"ד במשנה למלך אות יד) כתב שנראה שהרמב"ם סבר כהר"ן שמשום מזונות אימם נגעו בם, מאריכות לשון הרמב"ם שכתב 'כשם שחייב וכו' ולא כתב שאדם חייב לזון את בניו, שמשמע מלשון זאת שחיוב מזונות הילדים תלוי בחיוב המזונות לאם.

ובספר ידי אליהו³ (על הרמב"ם אישות פי"ב הי"ד) כתב שאפשר לפרש את שני הפירושים הנ"ל בדברי הרמב"ם. מצד אחד, כדברי הר"ן שמשום מזונות אימם נגעו בם, ולכן נקט הרמב"ם בלשון 'כשם' לומר שזה תלוי אחד בשני. ומצד שני אפשר לפרש שכוונת דברי הרמב"ם כדברי הרא"ש הנ"ל שעד גיל שש זו תקנה בפני עצמה. ולכך נקט לשון 'כשם', לומר שכמו שחייב במזונות אשתו מן התורה, כך גם את ילדיו חייב לזון מצד תקנת אושא, וכופין אותו על זה כמזונות אשתו (ועיין במרכבת המשנה (חעלמא) פי"ט מאישות הי"ד ד"ה אך דלא, שפירש כך בדעת הרמב"ם; וכ"כ באבני מילואים סי' עא סק"א ד"ה ולכן).

והוסיף שם שגם אם נפרש את דברי הרמב"ם שס"ל כשיטת הר"ן שמשום מזונות אימם נגעו בם, מכל מקום לדעת הרמב"ם באופן שהאב אינו חייב במזונות אשתו, בכל אופן יהיה חייב במזונות ילדיו, הואיל והם כבר זכו במזונות.

וסיים הידי אליהו 'אמנם מרוצת דברי רבינו מורים כפירוש הראשון ואתה המעיין תבחר ותקרב דהרי לענין דינא לכל הפירושים עד שש כופין משש ואילך אין כופין.'

שיטת השו"ע – אופן א'

המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת רמד⁴) והרא"ש (כתובות פ"ד סי"ד⁵) ורבינו ירוחם (נתיב כג ה"ח⁶) כתבו שחיוב מזונות ילדים קטני קטנים הוא תקנת חכמים גמורה (ולא מדין צדקה). וכמו שרבנן תיקנו שהאיש חייב לזון את אשתו כך תיקנו שהאב חייב לזון את בניו, אפילו אם יש לילדים נכסים ממקום אחר.

ונראה בפשטות שכך פסק השו"ע (אבהע"ז סי' עא ס"א) שחייב אדם לזון את בניו ובנותיו עד גיל שש אפילו אם יש להם נכסים מבית אבי אימם, ומכאן ואילך זנן כתקנת חכמים⁷.

ועיין בנו"כ על השו"ע שכך למדו בשיטתו, וזו הפשטות בדברי השו"ע וכך למדו רוב ככל הפוסקים.

שיטת השו"ע – אופן ב'

הנה יש שרצו לחדש בשו"ע הסבר אחר:

השו"ע (אבהע"ז סי' עא ס"א) פסק שחייב לזון קטני קטנים עד גיל שש אפי' אם יש להם נכסים (ודלא כהרשב"א) ומעל גיל שש חייב לזון אותם מתקנת חכמים, ואם לא רוצה לזונם, כופים אותו בדברים בלבד, ואם האב אמיד כופין אותו לזונם גם מעל גיל שש מדין צדקה.

ובס"ו פסק השו"ע שאב חייב לזון את ילדיו אפילו באופן שלא חייב לזון את אימם וכגון בפנויה (ודלא כהר"ן), וכ"פ גם בסימן פב סעיפים ו-ז.

מבואר בדברי השו"ע שפסק שלא כמו שיטת הרשב"א והר"ן.

אך מצינו בפוסקים הבאים דור או שנים לאחר השו"ע שכתבו שהוא לא ראה את תשובת הרשב"א, ואם הבית יוסף היה רואה את דברי הרשב"א הוא היה פוסק כמוהו. עיין בספר דבר משה (אמרליו)⁸ ובספרו של רבי יוסף מולכו (כתובות סי' ו)⁹ שכתבו כך, ולכן אפשר לומר קים לי כנגד מרן.

וכ"כ בפד"ר ח"ב (עמ' 175) בהרכב הדיינים הרב יצחק ניסים, הגרי"ש אלישיב, הרב בצלאל ז'ולטי וז"ל: יש גם לדון מצד אחר, הנה במקרה והילד היה מקבל כסף במתנה לפרנסתו אין זה פוטר את האב מחיוביו כלפי בנו. עיין אה"ע סי' ע"א סעי"א: חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהו בני שש אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם. אמנם הרשב"א ח"ב סי' שצ"א חולק וס"ל דאינו חייב לזונם וכתבו הדבר משה ח"א סי' מ"ה והיד אהרן סי' ע' דמצי המוחזק לומר קי"ל.

אמנם אין זה פשוט כ"כ לומר קים לי כנגד מרן בפסקיו בשולחן ערוך בהלכות שנכתבו סתם, עיין בספר עין יצחק (ח"ב 'כללי קים לי שלא להוציא מהמוחזק' ס"ג הערה ג) שהאריך רבות להוכיח שאין לומר קים לי כנגד מרן בהלכה שנפסקה בסתם בשולחן ערוך. אך בראשונים שהתגלו בדורות האחרונים ומרן השו"ע לא ראה אותם, נראה שאפשר להגיד קים לי כנגד דעתו של מרן, שיתכן לומר שאם מרן היה רואה את דברי הראשונים האלה הוא היה חוזר בו. ועיין בשו"ת יביע אומר (ח"י חחו"מ ס"א) שהאריך בדבר לומר שאפשר להגיד קים לי כנגד מרן שלא להוציא מהמוחזק. ועל פי דברי הדבר משה והר' יוסף מולכו והיד אהרון נראה שאכן מרן לא ראה את תשובת הרשב"א, ולכך גם כאן לכאו' אפשר לומר קים לי כנגד מרן.

ואפשר לומר בדעת השולחן ערוך, עיין בפד"ר ח"ז (עמ' - 136 בדעת הרוב - הרבנים ש' ב' ורנר וע' אזולאי) שהקשו שם סתירה בדברי השו"ע בסימן עא, בסעיף א' פסק השו"ע שהאב חייב במזונות ילדיו קטני קטנים עד גיל שש ואפי' אם יש להם נכסים ממקום אחר. והטעם נראה שבקטני קטנים החיוב לזון את הילדים הוא חלק מהחיוב לזון את האמא, וכדברי הר"ן שמשום מזונות אימם נגעו בה, אך בסעיף ו' פסק שהאב חייב לזון את בניו מן הפנויה, ודלא כדברי הר"ן.

ותירצו שם שהשולחן ערוך סבר שכל עוד האב חייב במזונות אשתו נכלל בתוכו גם חיוב מזונות הילדים וכדברי הר"ן, אך באופן שבו האב אינו חייב במזונות אשתו כגון בגרושה, הרי החיוב הוא מדין צדקה.

העולה מן האמור בדעת השו"ע הוא: יש לומר שהשו"ע סבירא ליה כהר"ן שמזונות קטני קטנים משום מזונות אימם נגעו בם, ולכן חייב מעיקר הדין לזון אותם, ובאופן שאינו חייב במזונות אימם החובה לזון את הקטני קטנים הוא מדין צדקה.

ויותר על כך אפשר לומר שאם השו"ע היה רואה את דעת הרשב"א שלעולם חיוב מזונות קטני קטנים הוא מדין צדקה, כדברי הרשב"א, הוא היה פוסק כמוהו, ולכך אפשר לומר קים לי כדעת הרשב"א כנגד מרן.

מההלכה למעשה

במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך (ברכות פ"א מ"ד), ולכך אינני מאריך בהבאת עוד מקורות בהבנת הסוגיות הגמ' והשו"ע, עתה יבוארו השתלשלות העניינים וכיצד הפסיקה הנהוגה כיום בבתי הדין:

ע"פ סעיף 3 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) תשי"ט-1959 המזונות במדינת ישראל חיוב המזונות נקבע לפי הדין האישי¹⁰ כלומר לפי המעמד הדתי של כל אזרח, ולכך חיובי המזונות אמורים להיות ע"פ דין תורתינו הקדושה.

ואכן כך הייתה הפסיקה המקובלת הן בבתי הדין הרבניים, והן בבתי המשפט לענייני משפחה, שהאב חייב לזון את ילדיו ללא כל קשר להכנסתו ולזמן שבו הוא מחזיק בילדים. עם זמן נקבעו סטנדרטים לגובה הסכום של מזונות הילדים, כמובן שהיה חילוק בסכומים בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט, שבית הדין הרבני היה פוסק מזונות נמוכים יותר מאשר בית המשפט.

בשנת תשל"ג-1973 חוקק חוק הנקרא 'חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973' הקובע כי כלל הנכסים שבני הזוג צברו במהלך חייהם-מתחלק בשווה בין בני הזוג בשעת התרת הנישואין. כמובן שחוק זה סותר באופן מוחלט את דיני תורתנו הקדושה שהבעל קונה את מעשה ידי אשתו (חוץ מהעדפה וכו' ואכמ"ל), ודאי שלא להתחלק בפרנסתו עם אשתו. ואכן בתי הדין הרבניים נוהגים כיום לפסוק חלוקת רכוש לפי חוק יחסי ממון.

עם השנים חלו תמורות ושינויים במבנה המשפחתי, האישה התחילה להיות שותפה מלאה בפרנסת הבית, ומאידך האיש התחיל להיות שותף פעיל יותר בגידול הילדים. דבר זה בולט יותר כאשר זוג מגיע להתגרש, והאיש רוצה משמורת שווה עם הילדים או לפחות משמורת ארוכה יותר מזו שהייתה נהוגה פעם. וכך נוצר מצב שמצד אחד האיש חולק בהכנסותיו עם האישה, וחולק במשמורת על הילדים עם האישה, אך חיוב המזונות במלואו נותר על האב בלבד.

ואכן, בשנת 2017 בג"ץ בשבתו כערכאת ערעור קבע בפס"ד (בע"מ¹¹ 919/15) כי יש להתחשב ביחסי ההכנסות וביחסי השהות של הילדים אצל ההורים, בשביל לקבוע את גובה חיוב המזונות להורים. 'הלכה' זו אינה מחייבת את בתי הדין הרבניים שהרי בג"ץ ישב כערכאת ערעור בלבד¹².

אך עתה נוצר מצב בבתי הדין הרבניים שמצד אחד חלוקת רכוש מתבצעת לפי חוק יחסי ממון (כמובן שישנם דרכים להתאים את החוק עם ההלכה, לדוגמא עשיית קניין וכו', לדוגמא עיין בפס"ד ארבעה מסלולים בהתאמת חוק יחסי ממון להלכה, ושינוי טענה בעקבות סרטון 133004-5 ביה"ד באר שבע). ומצד שני חיוב המזונות נשאר על האב בלבד כדין תורה. מצב זה גורם לאבות רבים לפנות לבתי המשפט בתיקי המזונות.

האם יש מקום לשינוי הפסיקה בבתי הדין הרבניים, בדומה לקביעת בג"ץ? האם יש מקום לשנות את הפסיקה הנהוגה?

בשאלה זו נחלקו גדולי הדיינים בדורנו, רובם ככולם נוקטים שאין להחיל את בע"מ 919 בבתי הדין, אך לשאלה הקשה שעולה תמיד מן השטח, מאי שנא חוק יחסי ממון שנהוג בבתי הדין, מבע"מ 919, לא תמיד ישנה תשובה ברורה, להלן נביא בקצרה את עיקרי דבריהם:

הרב אוריאל אליהו בפס"ד מזונות קטני קטנים – צדקה או חיוב 1388693-6 ביה"ד נתניה בנימוקי דעת המיעוט נקט שיש להתאים את בע"מ 919 להלכה ולהחיל אותו בבתי הדין, להלן עיקרי דבריו (ההדגשות במקור):

האם נכון מבחינה תורנית הלכתית לשנות מהפסיקה שנפסקה בפועל בדורות האחרונים, הפסיקה שהטילה חיוב על האב לבדו?! כיצד היו מורים לנו חז"ל לפעול ולפסוק כיום?! מהו רצון השי"ת הדורש מאיתנו בדרכנו לעשות צדקה ומשפט?!

דומני, שאי אפשר עוד להפטיר כדאשתקד, לא ניתן עוד להטיל את העול על האב לבדו, אין זה רצון ה', אין זו ההלכה, אין זה צודק ואין זה הגון.

כיום, יש להטיל את חיוב המזונות על האב והאם כאחד, בהתאם ליחסי ההכנסות וליחסי זמני השהות של כל אחד מההורים, אם באמצעות פסיקה כרוב הפוסקים שהבאנו לעיל, דלא כמהר"ם והרא"ש, ואם ע"י תקנה מפורשת או תיקון החוק שיטילו גם על האם חיוב מזונות, באותה רמת חיוב כפי שהינה מוטלת על האב.

תורתנו תורת חיים ודרכיה דרכי נועם, ומוכרחים אני להתייחס לשינויים הדרמטיים שהתרחשו בפסיקה, בנוהג ובמערכות הכלכלה המשפחתית בדורות האחרונים.

שינוי אחד דרמטי המתרחש לנגד עינינו, הינו במבנה הכלכלה המשפחתית, בעוד שבעבר האשה, האמא, הייתה מחוסרת אמצעים, ואי אפשר היה לחייב אותה במזונות לבעלה ולילדיה אפילו מדין צדקה, כיום נשים עובדות לא פחות מגברים והכנסותיהן מאפשרות גם להן להשתתף בכלכלת הבית¹³."

...

אמנם אם נלך בדרכם של הרשב"א ורוב הפוסקים, הרי שאין סתירה, וניתן יהיה ליישב בין הסעיפים, כך שגם לפי הדין האישי-העברי שני ההורים חייבים במזונות, שהרי הינם מדין צדקה בכל גיל, כפי שהראנו תיקון זה לחוק מתאים גם לתפיסת התורה וההלכה כפי שביארנו לעיל."

ועיי"ש בפס"ד הנ"ל שהאריך להציע דרכים ליישב את בע"מ 919 עם ההלכה, בדומה להתאמת חוק יחסי ממון להלכה.

מאידך רבים פסקי דין תוקפים בחריפות את בע"מ 919, וסוברים שטעות הוא מיסודו, ואין מקום אפילו קטן להחילו בבתי הדין, להלן מעט מן המקורות:

הרב אוריאל אדרי בפס"ד מגבלות חיוב האם במזונות מדין צדקה 115837-20 ביה"ד באר שבע כתב:

נקדים ונאמר שפסק הדין בבע"מ 919/15 הוא שגוי מיסודו בכמה עניינים מהותיים.

עניין אחד – אף אם האם חייבת במזונות מדין צדקה, אין חיוב זה שוויוני. האב קודם לאם, ורק לאחר שתמוצה הגביה מהאב יהיה מקום לדון בחיוב האם. ביארנו עניין זה בשו"ת שחר אורך (ח"ב סימן כ).

השני – היקף הגביה מכח תקנת מזונות הוא רחב יותר, ומחויב בה גם מי שאינו אמיד. זאת לעומת דין צדקה, בו מחויב רק אמיד. האב חייב בתקנת המזונות מדין התלמוד עד גיל שש, ומתקנת הרבנות הראשית עד גיל חמש עשרה או שמונה עשרה, ולכן יש לגבות ממנו גם אם אינו אמיד. לעומת זאת, האם אינה חייבת מכח תקנת מזונות, ולא ניתן לגבות ממנה אם אינה אמידה.

השלישי, הנוגע לענייננו – שיעור החיוב בצדקה הוא לכל היותר מעשר, ולדינא פחות ממעשר.

...

הקדמה נוספת וחשובה היא שפסק דין הניתן על ידי בית הדין ניתן לגביה בהוצאה לפועל, ומשמעותו היא ירידה לנכסיו של המסרב לקיימו. כיון שכך, אין בית הדין רשאי לפסוק פסק דין שהוא ממידת חסידות או על דרך ראויה, אלא עליו לפסוק פסק דין שלפי ההלכה המסרב לקיימו יש לירד לנכסיו על מנת לגבותו. בדין צדקה, ירידה לנכסי החייב היא מדין כפיה על המצות ודוקא בפניו, כפי שפסק בשו"ע (יו"ד סימן רמח סעיף א).

עי' ב"י (יו"ד סימן רנו) שכתב, ז"ל:

כתב המרדכי בפ"ק דב"ב (סי' תפח) דבירושלמי דסוף פאה (פ"ח ה"ו) מוכח דאין מעמידין פחות משלשה גבאים ואין מעמידין שני אחים וכן היה נכון לעשות, מיהו נהגו בכל המקומות להעמיד גבאי אחד עכ"ל. ולי נראה דכיון דהשתא אין אנו ממשכנין על הצדקה לפי שורת הדין נמי מותר להעמיד גבאי אחד כמבואר בגמרא שכתבתי בסמוך."

השתא איכשר דרא ומזונות הנפסקים בבית הדין ממשכנים עליהם, ולכן על בית הדין להיזהר משנה זהירות ולא להטיל חיוב צדקה שאין כופין עליו מן הדין."

וע"ע בפס"ד ההבדל בין ההורים בחיובי מזונות אף מדין צדקה 1266707-1 ביה"ד הגדול שכתבו:

ד. בתחילת דברינו חובה עלינו להבהיר מושכלות יסוד שמשום מה נתעוותו בשנים האחרונות.

האב הוא שחייב במזונות ילדיו על פי הדין ולא האם. חיוב האב עד גיל שש הוא חיוב גמור לרוב הראשונים מדרבנן ולחלק מהם אף מדאורייתא. למעלה מגיל זה האב חייב מתקנת חז"ל ותקנות הרבנות הראשית. גם חיוב זה הוא של האב בלבד ולא של האם. כבר הארכנו במקום אחר אם חיוב האב בתקנת חז"ל ותקנות הרבנות הראשית הוא מתקנה מחודשת או מדין צדקה. אך גם אם החיוב הוא מדין צדקה, אין גדריה מדיני הצדקה הכלליים המבוארים בשולחן ערוך יורה דעה, אלא תקנה מיוחדת בגין חובתו לילדיו. ואף אם הוא מדין צדקה זו צדקה המוטלת עליו מדיני אבן העזר והיא רחבה מדיני הצדקה הרגילים. הארכנו בזה בעבר בכמה פסקי דין (כגון פסק דין מיום י"ב טבת תש"ס – 21.12.99 בתיק (נתניה) 258951/1 (מס' תיק ישן 2827-21-1), פסק דין מיום כ"א בטבת תשע"ה – 12.1.15 בתיק נתניה 913242/1 (התפרסם באתרים המשפטיים)), ואין כאן מקומו. כאמור, אין ספק שחיוב זה של האב הוא חיוב מחודש ואינו בגדרי הצדקה הרגילים, דאם הוא מדיני צדקה הרגילים מדוע נצרכו כלל הן חז"ל והן הרבנות הראשית (שכפי שכתוב בהקדמה לתקנות משנת תש"ג הרחיבה את הזמן של תקנות חז"ל) לתקן תקנות. מלבד זאת עצם היכולת של בית הדין לפסוק חיוב מזונות ולאכוף החלטה זו בכפייה, בהוצאה לפועל, מורה שגדרה רחב מדיני צדקה הרגילים. בפסקי הדין הנ"ל הבאנו שיש האומרים שגם חיוב האב למעלה מגיל שש הוא מגדרי צדקה בלבד, ואינו חיוב מיוחד נפרד, והבאנו שם שעצם העובדה שבתי הדין פוסקים מזונות ומאפשרים את אכיפתם בהוצאה לפועל מורה שאין זה מדין צדקה הרגיל, שלא ברור שניתן לכפות עליו – אני מקצר במקום שיש להאריך ובעזרת ה' ארחיב בנושא זה בפסק דין אחר.

...

לצערנו ולבושתנו, בית המשפט גילה פנים בתורה שלא כהלכה וקבע על פי הבנתו שחיוב האב והאם למעלה מגיל שש, שהוא מדין צדקה, שווה. וכבר האריכו בכמה פסקי דין שלקביעה זו אין שורש בהלכה, ואין להשוות את השונים, וכפי שביארנו."

לסיום, ע"ע בפס"ד ההבדל בין חובת האב במזונות בנו לזו של האם 1309558-1 ביה"ד הגדול שכתבו:

אלא שפסיקת בית המשפט העליון בהליך זה, שבו ישב בית המשפט כערכאת ערעור על פסיקות של הערכאות האזרחיות שתחתיו ולא כבג"ץ, אינה מחייבת את בתי הדין – וזאת אף מנקודת המבט החוקית הטהורה (ראה לשון סעיף 20(ב) לחוק יסוד השפיטה ודוק על פי ההגדרות שבסעיף 1(א) לעומת סעיף 1(ב) לחוק יסוד זה, וראה בהרחבה בפסקאות 107–120 לפסק הדין המקיף שנתן בית דין זה לאחרונה, במותב שבחבריו גם אחד מחברי מותב זה, בתיק 1250217/3).

לגופו של עניין כבר גילינו את דעתנו, וכזו היא דעת בתי הדין בכלל כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקות רבות, כי פסיקת בע"מ 919/15 הנ"ל אינה יכולה להתקבל לגופה מאחר שהשאלה הנדונה היא שאלת פרשנותה של ההלכה, הדין האישי המחייב בענייני מזונות גם על פי חוק – שאלה שאינה מצויה בתחום מומחיותו של בית המשפט אלא של בית הדין. הפרשנות שאותה אימץ בית המשפט העליון באותה פסיקה מבוססת על חוות דעת הלכתית שגויה שאינה יכולה לעמוד, שכן גם אם נחלקו הפוסקים בשאלה אם מוטלת על האם חובה מסוימת במזונות ילדיה שמדין צדקה או לא, מכל מקום כולי עלמא לא פליגי שחובתה אינה שווה לחובתו של האב.

לא נאריך בדברים שהתבארו כבר בפסקי דין רבים ובספרות התורנית, אך נבאר בקצירת האומר כי חלק יסודי מהמשגה הוא הבאת דברי פוסקים שעסקו בשאלה העקרונית אם חייבת האם במזונות מדין 'צדקה' וכתבו כי מצוות צדקה היא מצווה שאנשים ונשים שווים בה כאילו אמרו כי שווים האב והאם בחובת 'צדקה' כלפי ילדיהם, ולא היא: מצוות צדקה מוטלת על אנשים ועל נשים במידה שווה שכן אין היא 'מצוות עשה שהזמן גרמא', אך הגדרת החיוב הנגזרת מ'קרוב קרוב קודם' מוטלת על האב יותר משהיא מוטלת על האם (ולכמה דעות אינה מוטלת על האם כלל כשיש אב, ויש אומרים שאף לא כשיש קרובים אחרים מצד האב), כיוון שגדר 'קרוב' מבחינה הלכתית תלוי ב'משפחת אב'.

יתרה מזאת, החיוב המיוחד של "מזונות מדין צדקה" הוא הרחבה של "מזונות" שגדריה שונים ורחבים מ"צדקה" גרידא, והרחבה זו – וכל שכן תקנת הרבנות הראשית שהחילה על המזונות עד גיל חמש־עשרה ובהמשך עד גיל שמונה־עשרה את החיוב שעד גיל שש, חלה על האב ולא על האם (גם אם בקביעת שיעורה יש להביא בחשבון גם את הכנסות האם).

חיובו של האב במזונות ילדיו ומדורם הוא מוחלט על פי ההלכה וכפי שנקבע גם בתקנת הרבנות הראשית, ועקרונית האב מחויב לשאת בכל ההוצאות של ילדיו הכוללות מדור, ביגוד, מזונות והנלווים עליהם. ראה פסק דינו של בית דין זה בתיק 1266707/1 ועוד."

אך בכל פסקי הדין הנ"ל אין תשובה לשאלה מאי גרע בע"מ 919 ש'זכה' לדחייה מוחלטת ע"י בתי הדין, מחוק יחסי ממון שנוהג היום הלכה למעשה בבתי הדין כולל התאמות לפסיקת ההלכה, הלא שניהם סותרים את ההלכה באופן ברור, ובמצב כיום יש לכאורה אי צדק.

וה' הטוב יצילנו מכל טעות.