כתבי טענות — מהות התביעה מול פרטי הטענות

פרטי התיק

• בית הדין: בית הדין הרבני האזורי תל אביב
• מותב: הרב א. שרמן (אב"ד) · הרב י. אליעזרוב · הרב א. ריגר
• התובע: ע"י טו"ר א. אינדורסקי
• הנתבע: ע"י טו"ר ד. הלפרין
• הנדון: זכויות תובע ונתבע

רקע התביעה

התובע פירט בתביעתו את העובדות המשמשות יסוד לתביעה וגם נקב את הסכום (בקרוב) שהוא תובע. הנתבע טען שיתן הסכמתו להתדיין בפני בית הדין או לבוררות רק כאשר התובע יפרט עוד פרטים כגון מה סוכם ביניהם ומה שולם לאדם מסוים ועוד פרטים הנוגעים לתביעה.

בית הדין דן בשאלה אם יש לנתבע זכות לדרוש פרטים נוספים מלבד הפרטים שנתן התובע (לפי תקנות הדין). אחרי בירור דברי הפוסקים קבע בית הדין שיש זכות לנתבע לדרוש מן התובע להודיע לו (שלא לכתוב בכתב התביעה) את מהות התביעה, אבל אין לו זכות לדרוש ממנו לפרט את פרטי טענותיו (לזה עליו לחכות לזמן הדיון).

התוכן

א. מהות התביעה — שתאפשר לנתבע להתגונן — חייב התובע להודיע לנתבע; אבל לתובע יש זכות לא לתת פרטים לנתבע שיוכלו לשבש את הדיון ולמנוע בירור הצדק.

ב. שליח בי"ד הבא להזמין את הנתבע צריך להודיע לנתבע את שם התובע התובעו לדין, כדי שידע מה יוכל לעשות כדי לפייס אותו וגם כדי שידע מה להשיב כאשר ידונו בתביעה.

ג. יש סוברים שהתובע חייב לגלות אופן תביעתו (מהות התביעה כנראה).

ד. לפי דעת הפוסקים אין הנתבע זכאי לדרוש מהתובע לפרט טענותיו, כי לא דרישת פרטי הטענות היא הדרישה לברר פרטי התביעה; ולפרט טענותיו אין זכות לנתבע לדרוש, כי על ידי זה ייתכן שישבש את הדיון ובירור האמת. נמצא: פרטי התביעה חייב התובע לתת לנתבע, אבל לא פרטי טענותיו (כי טענה היא הטעם).

ה. לפי תקנות הדיון הנוהגות בבית הדין הרבניים, על התובע לציין בכתב תביעתו את העובדות המשמשות יסוד לתביעה — דהיינו מהות התביעה — אבל לא פרטי טענותיו.

פסק הדין

בפנינו תביעה כספית, בה מפרט התובע את העובדות המשמשות יסוד לתביעה, ובעתירתו הוא נוקב את הסכום בקרוב, אותו הוא תובע מהנתבע.

ב"כ הנתבע טען שמרשו יחתום על הסכמתו ללכת לד"ת או לבוררות בהתאם לדין, רק לאחר שהתובע יפרט בתביעתו: א. מה סוכם בינם; ב. כמה קיבל; ג. את היתרה המגיעה לדבריו.

לאחר העיון בדברי הצדדים אין ביה"ד מקבל את דרישת ב"כ הנתבע מהתובע שיפרט את תביעתו מעבר לפירוט שקיים בתביעה.

זכות הנתבע לדרוש את מהות התביעה — שיטת הש"ך

זכות הנתבע לדרוש מהתובע לגלות מהו נושא התביעה נפסק על ידי הש"ך בשו"ע חו"מ סי' י"א ס"ק א' שכתב בזה"ל:

"ודאי מצי הנתבע לומר הגיד לי מתחילה מה תרצה לדון עימי כי אולי אחרי שאדע תביעותיך אעשה כרצוני ולא אבוא להתדיין כלל וכל זמן שאינו רוצה לגלות לו אופן תביעתו אינו מחוייב לבוא עימו לדין כלל". עכ"ל.

העיקרון שעומד מאחורי קביעתו של הש"ך הוא זכותו של אדם להגן על עצמו מפני הוצאות ונזקים שיכולים להיגרם לו כתוצאה מתביעת התובע. על כן זכותו לדעת את התביעה, ובזה יתכן שיודה ויסכים לתביעה ובזה יחסוך את ההוצאות הכרוכות בעמידה בדין.

הבנת הש"ך בדברי החכם צבי

הבנה זו בשיטת הש"ך יש למצוא בדברי ה"חכם צבי" בתשובותיו סי' קס"ט, שהשיב לקהילה שביקשה לדון בבית דין עם קהילה אחרת בתביעה שתובעת. קהילה זו השיבה שיודיעו לה תחילה על מה רוצים להתדיין עמהם, והצדיק ה"חכם צבי" טענה זו בשיטת הש"ך וביאר בזה"ל:

"... אף זה דבר בטל מאיליו שהרי אם יעלה על הדעת שאתם מחויבים לדון לפני בית דין ממוצע לשניכם בזבל"א צריכים אתם להוציא ממון רב להביא אצלכם חכם גדול ובקי בדינים, איש חיל ירא אלקים וכו' ובדאי שאין חכם בעולם יכול להכריח אתכם על ככה עד יודיעו הק"ק שכנגדכם על מה יריבו אתכם, ואפי' היה הדבר שקול ראיית הב"ש וראיית הש"ך אין ספק שהלכה דברי הש"ך שהוא בתרא וראה דברי הב"ש וחולק עליהם, כ"ש וק"ו שאתם הנתבעים ולא יהא אלא מחלוקת שקול א"א לכוף אתכם הנתבעים מספק וז"ב". עכ"ל.

דברי הזכרון יוסף והשבות יעקב

וכך יש לראות בדברי ספר "זכרון יוסף" ח' חו"מ סי' ב' שהובאו דבריו בפתחי תשובה שו"ע חו"מ סי' י"א ס"ק ד', וכן הרע"א שם בחידושי רע"א, מפנה לעיין בו, שהביא את שיטת ה"שבות יעקב" ח"א ח' חו"מ סי' קמ"ג שדן במחלוקת ה"באר שבע" והש"ך בנידונינו והכריע כשיטת הבאר שבע ולא כהש"ך בטענה בזה"ל:

"... והטעם שכתב הש"ך כי אולי אחרי שאדע תביעתך אעשה כרצוני. קשה מה בכך הלא גם לפני בי"ד יכול לעשות כן, ואי גברא רבא הוא דזילא ביה מילתא לילך לדין הלא יש תקנה להעמיד מורשה וכמבואר בשו"ע סי' קכ"ד וכן עמא דבר להזמין לדין בלי הודעה כלל... וכו'".

וכתב על זה ה"זכרון יוסף" שם בזה"ל:

"... אבל בנ"ד (באופן השאלה שם) י"ל דגם השבו"י מודה כיון שהדרך רחוקה וההוצאות גדולות ואפשר דהוה הוצאה יתרה על תביעתו של זה, אין מקום לחלוק על סברת הש"ך והרבה חשו חז"ל להוצאות חינם כדאי' בסי' י"ג וכו'". עכ"ל.

הרי שהזכרון יוסף רואה את יסוד זכותו של הנתבע לשמוע את מהות תביעת התובע — כפי שפסק הש"ך — בזכות להגן מפני הוצאות הכרוכות במשפט. ולכן לדעתו גם ה"שבות יעקב" מסכים לעיקרון זה, אלא בנסיבות שבהן אמר השבו"י שגם לפני הבי"ד יכול לעשות כן ואין צורך שהתובע ישמיע תביעתו לנתבע לפני הליכתם לבית דין — מבורר שהם נמצאים באותה העיר ואין עמידתו בדין כרוכה בהוצאות. ולכן במקום שהנתבע נמצא במרחק ועליו לעבור דרך רחוקה על מנת להגיע לביה"ד, ודבר זה כרוך בהוצאות וטרחה רבה — גם השבו"י יודה לש"ך שזכותו של הנתבע למנוע הוצאות אלו בזה שידע את מהות תביעתו של התובע.

ההבחנה בין מהות התביעה לפרטי הטענות

על פי האמור ניתן לקבוע כדברי הש"ך: ופסקו לחייב התובע להגיד תחילה את מהות תביעתו — היא כדי ליתן לנתבע אפשרות להגן על עצמו, למנוע את הצורך לעמוד בדין (על כל ההוצאות ועוגמת הנפש הכרוכות בזה) — וזאת שאם ידע התביעה אולי יסכים לה.

אין בדברי הש"ך כל הוראה שלנתבע יש זכות לבקש מהתובע פירוט נוסף של תביעתו — פירוט שאיננו נדרש לצורך מניעת הדיון, אלא פירוט שמבקש הנתבע על מנת שידע איך שיוכל להתגונן בעצם הדין ולהשמר מטענות התובע. ובזה יסכים גם הש"ך שקיימת זכותו של התובע להכין את תביעתו באופן שיצא הדין לאמיתו והנתבע לא יוכל להערים בתשובותיו לפני ביה"ד. וזאת כפי שכתב בשו"ת באר עשק סי' ס"ז שדן במחלוקת הבאר שבע והש"ך, ונימק את שיטת הבאר שבע שאין התובע מחויב לפרט את תביעתו לנתבע.

שיטת הבאר שבע

וכן כתב הבאר שבע בתשובתו בחלק שו"ת באר שבע סי' נ"ד, בכלל שאמרה הגמ' בב"ב חזקת הבתים דף ל"א ע' א': "עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא", והביא שם את פירוש הרשב"ם — עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא, כדי שלא ילמד מהם מי שכנגדו ויתן לבו מתחילה קודם שיבואו לבי"ד להשיב עליהן. עכ"ל.

כלומר, שיטת הבאר שבע היא שזכותו של התובע היא לשמור טענותיו שיושמעו רק בבי"ד ולא ינתנו ויתגלו לנתבע לפני שיופיעו בבי"ד, על מנת שלא לאפשר לנתבע להתכונן ולהערים בפני ביה"ד והאמת לא תוכל להתברר.

הבחנת התומים

הבחנה זו בין מהות התביעה לפרטי התביעה נמצאת בדברי התומים חו"מ סי' י"ג באורים ס"ק א'. לאחר שהביא את מחלוקת הבאר שבע והש"ך כתב בזה"ל:

"... אבל הרב הש"ך לעיל בסי' י"א ס"ק א' חולק, ונראה דעל כל פנים צריך לומר לו מה שתובע ממנו מנה או מאתיים דיטעון אולי אשלם לך ומה לי זילותא דבי דינא, אבל אם או' לו כמה ובכמה תובע והנתבע משיב הודיעני איך ומה אני חייב לך מאין מסתעף החוב וכד', בזה נראה דצדקו דברי ב"ש דאינו צריך לברר לבע"ד קודם בואו לבי"ד שלא ילמוד להשיב טענת שקר ורמי', ואפי' בבי"ד אם אינו נראה שיש בו רמאות א"צ לברר כדלקמן סי' ע"ה ס"א ומכ"ש חוץ לבי"ד ובזה שייך שפיר עביד איניש דלא מגליה טענתיה". עכ"ל.

הרי שהתומים פוסק שעצם מהות התביעה רשאי הנתבע לבקש שהתובע יציג בפניו כהש"ך, אבל פרטי התביעה ומהיכן נבעה — אינו זכאי לתבוע לפני הופעתם בבית דין.

נקודת המחלוקת ויישובה

על פי דברינו לעיל, הגדרת הבחנה זו: רק מהות התביעה שמאפשרת לנתבע להגן על עצמו מפני הדין, ההוצאות וזילותא בבי"ד שכרוכות בעמידה בדין — אותה חייב התובע להציג. אבל פרטי התביעה שיאפשרו לנתבע להתגונן בדין עצמו — כאן קיימת זכותו של התובע למנוע הצגת פרטים אלו, על מנת שהדין יתנהל באופן שהאמת תוכל להתברר ולמנוע מהנתבע האפשרות להערים ולשבש את בירור הצדק ועשיית המשפט על ידי ביה"ד.

נקודת המחלוקת בין הבאר שבע לש"ך היא: הבאר שבע סבר שזכותו של התובע להגן על תביעתו שתתנהל בביה"ד בלי שהנתבע יכול לשבש את בירור האמת, מצדיקה את סירובו למסור כל פרט מתביעתו אפילו מהות התביעה. ואילו הש"ך סבור שזכותו של הנתבע לדרוש שמיעת מהות התביעה על מנת שיוכל להגן על עצמו מהצורך להתדיין ולהוציא הוצאות הכרוכות בהליכי הדין — ושמיעת מהות התביעה אולי תאפשר לו לעשות כרצון התובע ולא לבוא עימו להתדיין.

ונראה דגם הש"ך יודה שאין לנתבע זכות לדרוש פרטי התביעה על מנת שיוכל להתכונן למצוא דרכי הגנה בביה"ד מפני התביעה. ובזה יסכים הש"ך שזכותו של התובע דלא מגלי טענתו, כפי שהסביר הרשב"ם, כדי שהנתבע לא ילמד מפרטי הטענות ויתן בלבו קודם שיבואו לביה"ד להשיב עליהם.

הזמנת הנתבע ודברי הריטב"א

זאת ועוד, במסכת מועד קטן דף ט"ז ע' א' מצינו שרבא קובע את סדר הזמנתו של בעל הדין, וציין שעל שליח בי"ד להודיע לבעל הדין שיהא מוזמן לדין עם פלוני — כלומר את שמו של התובע.

וביאר הריטב"א שם בחידושיו למועד קטן דף ט"ז ע"א ד"ה את ופלניא את הטעם לכך בזה"ל:

"... והטעם כדי שידע מי תובעו בדין ויזכור אם יש לעשות לו כלום ויפיסנו, וגם שיתן אל ליבו מה שישיב לו בדין". עכ"ל.

הריטב"א נתן שני נימוקים לצורך להזכיר לנתבע את שמו של התובע:

א. ויזכור אם יש לעשות לו כלום ויפיסנו.

ב. וגם שיתן אל ליבו מה שישיב לו בדין.

בנימוק הראשון יש חובה להזכיר את שם התובע על מנת לאפשר לנתבע למנוע את הדין בכלל, וזאת על ידי שיפייסנו. והנימוק השני — על מנת לאפשר לנתבע להתכונן לדיון וליתן לבו מה שישיב בשעת הדין.

הנימוק הראשון נוגע לצורך למניעת הדין, והנימוק השני נוגע לצורך ההכנה לדין. לא מוזכר בדברי הגמ' במו"ק ובריטב"א שם כלל עניין הצורך בהשמעת מהות התביעה ופרטיה. ומזה הסיק ה"באר עשק" שלא כהש"ך, ובהגהות אמרי ברוך על השו"ע חו"מ סי' י"א דייק גם כן מדברי הריטב"א שאין צריך התובע להודיע טענתו.

דברי החיד"א בברכי יוסף

לעומתם, החיד"א בברכי יוסף חו"מ סי' י"א ס"ק ה' הביא את דברי רבא בגמרא במו"ק בצורך להזכיר את שמו של התובע וטעמים שכתב הריטב"א, וכתב בזה"ל:

"... ומדברי הריטב"א הללו נ"ל שיש סמך לסברת הרב ש"ך שכתבתי לעיל אות א' שס"ל דאם הנתבע שואל שיגלה לי אופן תביעתו הדין עימו ודוק היטב". עכ"ל.

ודברי הברכ"י צריכים ביאור. דלכאורה נראית יותר מסקנתם של הבאר עשק והגהות אמרי ברוך שמדברי הגמ' במו"ק והריטב"א משמע שפרט לשמו של התובע אין הנתבע מקבל כל ידיעה על מהות התביעה. אלא יש לומר שדברי הברכ"י שם בס"ק א' שהעיר על דברי הבאר עשק — שפסק כהב"ש והביא ראיה לכך ממה שפשט המנהג שמזמינו לנתבע בסתמא ואזיל לבי דינא מבלי דעת על מה יריבהו — ואמר על זה הברכ"י דאין ראיה ממה שפשט המנהג, דזהו מפני שהנתבע רצונו ללכת ולא טעין מידי. אבל אה"נ דאם הנתבע מאן ימאן עד אשר יגיד לו אופן תביעתו — לו שומעין שאמר כהלכה.

הסבר זה ניתן לאומרו גם על דברי רבא במו"ק: שם נאמר בסתמא איך אופן הזמנת בעלי דין שיש להזכיר את שמו של התובע, ובסתמא הנתבע הולך לדין. אבל כאשר הנתבע ידרוש שיגידו לו אופן התביעה — שומעין לו כפי שפסק הש"ך. על כן אין מדברי רבא כל ראיה מוכרחת לשיטת הבאר שבע שאין התובע חייב להציג את תביעתו לפני שהצדדים באים לדין, אם הנתבע דורש לידע את מהות התביעה.

וכך ביאר את דברי הברכ"י להוכחת סברת הש"ך מדברי הריטב"א במו"ק, בספר דברי גאונים כלל מ"ב סי' ה' וז"ל:

"... ועי"ש בש"ך שכיון ג"כ לטעם ראשון של הריטב"א שכ' כי אולי אחרי שארע תביעתך אעשה כרצונך ולא אתדיין עמך כלל, ולזה כיון הגאון חיד"א שסמך דעת הש"ך מדברי הריטב"א כיון שכתב טעמא דשמא יפיסנו א"כ מה לי אם א"י מי הוא התובע או מה היא התביעה זיל בתר טעמא... עכ"ל.

תחומי הפגיעה של הנתבע

על פי האמור בדברי רבא במס' מו"ק וביאור טעמו בריטב"א — יש לאפשר לנתבע להגן על עצמו מפני הליכה לדין על מנת למנוע מעצמו פגיעה. את תחומי הפגיעה ציינו הגאונים כדלהלן:

א. הוצאות ממוניות — ציינו החכם צבי ושו"ת זכרון יוסף, שהובאו בדבריהם לעיל.

ב. זילותא דבי"ד — שתגרם לנתבע בעצם העמידה בפני בי"ד כנתבע. תוצאה זו ציין התומים בדבריו שהובאו לעיל. והוסיף לכך הר"ר יצחק לוי ואלי, חכם מרבני אטליה, שהובאה תשובתו בשו"ת הרמ"ז (ר' משה זכות) סי' י"ג וכן בספר "פחד יצחק" לר' יצחק למפרונטי ערך "טענות אם מחייבין", וכן הביא תשובתו הברכי יוסף שם סעיף א' וכתב בזה"ל:

"... שאפשר יגיע מזה זילותא והיזק אל הנתבע שיאמרו אליו הבריות הראיתם פלוני כמה קשה משאו ומתנו שהרי הוכרח פלוני אם רצה לגבות את שלו להביאו לדין".

ועל בסיס זכות זו הוסיף הש"ך שזכותו של הנתבע לקבל את מהות התביעה על מנת שיוכל להגן על עצמו מפני הפגיעות האמורות לעיל.

פסיקת הש"ך כהלכה

פסיקתו זו של הש"ך נקבעה כהלכה. וכן כתבו לסיכום שיטתו ה"ברכי יוסף" על פי מסקנת ה"חכם צבי", וספר "דברי גאונים" שדבריו הובאו לעיל, שגם סיכם לדינא את דברי החיד"א. וכתב שגם ב"נתיבות" בחידושיו על חו"מ סימן י"א ס"ק א', וכן כתב ב"ערוך השלחן" חו"מ סי' י"א סעיף א' — דיכול הנתבע לומר לתובע קודם ירידתו לבית דין: הגד לי על מה אתה תובעני לדין.

כאמור, יש לומר דפסיקתו של הש"ך מתייחסת רק לזכותו של הנתבע לידע מהות התביעה על מנת שיוכל למנוע את הדין עצמו עקב השלכותיו. אך אין בדבריו כלל קביעת זכותו של הנתבע לידע פרטי טענותיו של התובע על מנת שיוכל להתגונן בדין.

פרטי הטענות — שיטת הבאר שבע והרמ"ז

ביחס לזכות זו יש לקבל את דברי ה"באר שבע" שאין הנתבע זכאי לתבוע מהתובע לפרט את טענותיו. אדרבא — זכותו של התובע להגן על עצמו שהנתבע לא ישתמש בידיעת טענותיו לשיבוש ובירור האמת ועשיית הצדק של ביה"ד. וזאת כפי שקבע התומים בדבריו שהובאו לעיל. וכן מצאתי בשו"ת רמ"ז (מהר"ם זכות) סי' י"ד שחילק בין תביעת התובע לטענותיו, וז"ל:

"אבל אין סברא לומר דמשום דאין אדם רוצה לגלות טענתיה שלכן לא יתחייב להודיע לנתבע כשישאלהו הודיעני על מה תריבני וכ"ש דשאני טענה מתביעה, דתביעה היא רק הודעת גוף הענין והדבר שתובע מחברו בלי הזכרת שום ראיה וזכות, וטענה היא הראיות או עדות שיש לו, וכ"כ בעל מוסף הערוך דטענה בלשון חכמים הוא טעם בלשון תורה וכדאמרינן בעלמא טענינן ליורש וללוקח... והשתא דאתית להכי אפשר לומר דגם בעל באר שבע לא מיירי אלא בכה"ג ודייקא דכתב בשאלה וראובן אינו רוצה לגלות לו אופן תביעתו דלא קאמר אינו רוצה לגלות לו את תביעתו או מה היא אלא אופן תביעתו דהיינו מראה האופנים שיש לו בסידור טענות תביעתו... עכ"ל.

על פי דברי הרמ"ז, ה"באר שבע" מדבר בעניין טענות, ואילו הש"ך מדבר בעניין התביעה. דבריו תואמים לדברי התומים, ולפי זה אין מחלוקת בין הבאר שבע והש"ך.

התאמה לתקנות הדיון

וכן מצינו בתקנות הדיון תקנה כ"ד, הנוהגות בבתי הדין הרבניים, שבכתב התביעה על התובע לציין את העובדות המשמשות יסוד לתביעה, ובאם העתירה היא סכום כסף עליו לנקוב את הסכום בדיוק או בקרוב — היינו מהות התביעה. אין כל דרישה על התובע לציין פירוט טענותיו והרחבת הצגת תביעתו מעבר לאמור.

מסקנת פסק הדין

לאור מסקנת הדברים, התובע הגיש תביעתו כראוי ודרישת הנתבע לפירוט התביעה נדחית, ועל הנתבע או ב"כ לחתום על שטר בוררין בפני ביה"ד.

כ"א אייר תשנ"ב, א. שרמן — אב"ד

מצטרף: י. אליעזרוב — אב"ד · א. ריגר